החלטה בתיק בש"פ 7924/11

           לפניי שני עררים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 27.9.2011 (ת"פ 1035/09, כבוד השופטים ח' כבוב, ד"ר ד' אבניאליו-מ' יפרח). עניינו של הערר בבש"פ 7924/11 הוא בחילוט הערבויות שהופקדו על ידי ערבים כערובה בהליך מעצר הבית של הנאשם אלכסנדר לוין (להלן: אלכסנדר), והעוררים הם המפקחים שמונו בהליך זה. עניינו של הערר בבש"פ 7925/12 הוא בתפיסת נכסיו של אלכסנדר, והעוררת היא אשתו של אלכסנדר, טל לוין (להלן: טל). יצוין כי בהמלצת בית המשפט הצדדים ניסו לפתור את המחלוקת בהסכמה. יחד עם זאת, ביום 24.4.2012 הודיעו הצדדים כי לא הצליחו להגיע להסכמה בסוגיות שבמחלוקת, ומשכך, הגיעה העת למתן החלטה.

           במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, הורשע ביום 11.4.2011 אלכסנדר בעבירות של אינוס, אינוס במרמה ומעשה מגונה. לאחר מתן הכרעת הדין, קבע בית המשפט לבקשת הסנגור כי אלכסנדר ישהה במעצר בית מוחלט עד למתן גזר הדין, וזאת, בכפוף להארכת תוקף הערבויות שהופקדו בעניינו. ביום 16.5.2011 או במועד סמוך, נמלט אלכסנדר ממעצר הבית וככל הנראה עזב את הארץ. משכך, הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט לתפיסת נכסיו, מכוח סעיף 104 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), ובקשה לחילוט ערבויות מכוח סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)). אשתו של אלכסנדר, טל, הגישה בקשה לביטול צווי עיקולים, שיעבודים והקפאת כספים של אלכסנדר. י.ג. המתלוננת בהליך, הגישה בקשה להצטרף כצד ג' להליכי החילוט והתפיסה.

           בהחלטה מפורטת ומנומקת קיבל בית המשפט את הבקשה לתפיסת נכסיו של אלכסנדר ואת הבקשה לחילוט הערבויות שהופקדו בעניינו.

           ברקע לדברים, עמד בית המשפט על תנאי המעצר שנקבעו לאלכסנדר, בהחלטת השופט ג' נויטלמיום 2.9.2009. במסגרת זו, נקבע כי אלכסנדר ישהה במעצר בית מוחלט בבאר שבע, יפקיד את דרכונו, יפקיד 20,000 ש"ח וכן ערבות עצמית וערבות צד ג' בסכום של 50,000, וישהה בפיקוח צמוד של אחד המפקחים 24 שעות ביממה. על המפקחים הוטלה החובה להודיע למשטרה באופן מיידי על כל הפרת של תנאי השחרור. במסגרת זאת, מונו ארבעה מפקחים אשר הפקידו כל אחד ערבות צד ג' בסכום של 50,000 ש"ח (הם העוררים 4-1 בבש"פ 7924/11). בהחלטה מיום 29.12.2009 הוספה העוררת 5 כמפקחת נוספת, והפקידה ערבות בסכום של 10,000 ש"ח. ביום 30.112011 הורה השופט צ' קאפחכי המשיב יוכל לשנות את כתובתו מבאר שבע לחולון, ויוכל לצאת לעבודה תחת פיקוחו של מעסיק אחר. יצוין כי ביום 9.6.2011 ניתנה החלטה במעמד צד אחד להטלת עיקולים על נכסיו של אלכסנדר.

           במסגרת הדיון בפני בית המשפט המחוזי, טענה המשיבה לעניין חילוט הערבויות כי שמנמלט אלכנסדר ממעצרו יש להורות על החילוט. מנגד, טענו המפקחים כי עם היעלמו של אלכסנדר הם פעלו על פי דין והודיעו למשטרה על כך, ומשכך קיימו את תנאי ערבותם, וכי אין בערבותם משום התחייבות מצידם כי אלכסנדר יתייצב בבית המשפט ביום מתן גזר הדין. לעניין תפיסת נכסיו של אלכסנדר, טענה המשיבה כי הוא וטל, אשר התגרשו במהלך המשפט, ביצעו שורה של פעולות להעברת נכסים לטל, על מנת להקטין את נכסיו של אלכסנדר, וזאת כדי למנוע את תפיסתם על ידי המשיבה. במסגרת זו, טענה המשיבה כי יש להטיל עיקול על חלקו של אלכסנדר בדירת המגורים של הזוג, חרף העובדה שהזכויות בדירה הועברו במלואן לטל במהלך ההליך. במענה, טענה טל כי הגירושים נערכו בשל משבר האמון שנוצר בין בני הזוג עקב הגשת כתב האישום, כי העברת הזכויות בדירה נעשתה כנגד תשלום דמי מזונות מופחתים על ידי אלכסנדר במסגרת הסכם הגירושין, כי המשכנתא בעבור הדירה שולמה על ידה, וכי העברת הזכויות נערכה טרם הטלת העיקולים, ובלי שהיא ידעה על כוונתו של אלכסנדר לעזוב את הארץ.

           בעניין חילוט הערבויות, דחה בית המשפט את עמדת המפקחים, וקבע כי תכלית הערבויות היא להבטיח כי העצור יהיה תחת פיקוח אפקטיבי וכי יתייצב לבירור דינו, ואין די בהודעה למשטרה בדבר הפרת תנאי המעצר כדי לעמוד בנטל המוטל על מפקח. משכך, הורה בית המשפט על חילוט הערבויות במלואן.

           בעניין תפיסת נכסיו של אלכסנדר, קבע בית המשפט כי התנהלותם של אלכסנדר וטל מעידה על מהלך שיטתי להברחת נכסים (בהם, לצד הזכויות בדירה, אף חשבונות בנק וזכויות ברכב). עוד קבע בית המשפט כי משהוסיפו בני הזוג להתגורר יחד לאחר הגירושין, אין לקבל את טענתה של טל על פיה כלל לא ידעה על כוונתו לעזוב את הארץ. בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי טענתה של טל על פיה נשאה היא בנטל תשלום המשכנתא הופרכה, וכי סכום שקיבל אלכסנדר מחברת ביטוח הוא ששימש כמקור העיקרי לסילוק המשכנתא. בהמשך לדברים, קבע בית המשפט כי אין מקום בשלב זה לבחון את טענותיה של טל בנוגע לזכויותיה בדירה מכוח הסכם הגירושין, והתחרות בינם לבין העיקול לטובת המדינה, וכי יש לברר טענות אלו באם יעשה ניסיון להפעיל את העיקול. משכך, הורה בית המשפט על הותרת העיקולים על כנם.

           בהמשך הדברים, דחה בית המשפט את בקשתה של קורבן העבירה להצטרף כצד ג' להליך תפיסת הנכסים וחילוט הערבויות. זאת, שכן אין זכות זו נתונה לקורבן העבירה מכוח דין, ומאחר שאין ביכולתה של קרבן העבירה להניח מראש כי תזכה לפיצוי במסגרת ההליך הפלילי. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי באם תבקש המדינה לממש את העיקולים שהוטלו, תודיע לקרבן העבירה 60 יום קודם לכן, והיא תוכל לנקוט צעדים במישור האזרחי למימוש זכויותיה.

בש"פ 7924/11

           כאמור, במסגרת הליך זה מבקשים מי שהפקידו ערבות צד ג' לערור על ההחלטה לחלט את דמי הערבות שהופקדו על ידם. לגישתם, עיון בהחלטות הנוגעות למעצרו של אלכסנדר מגלה כי לקראת סיום ההליך צומצם מעצר הבית, ובפועל הוא היה נתון במעצר לילה בלבד, כאשר בשעות היום היה רשאי לצאת לעבודה והוסר ממנו האיזוק האלקטרוני, בנסיבות דברים אלו, טוענים העוררים כי לא היה מקום לראות בהם כמפקחים האמונים על התייצבותו של אלכסנדר לבירור דינו. בהמשך לכך, טוענים העוררים כי הם רובם תושבי הדרום, ששימשו כמפקחים עת היה אלכסנדר מצוי במעצר בית בבאר שבע, ואין לראות בהם כמפקחים מעת שהותר לו להעתיק את מקום המעצר לחולון. משכך, מבקשים העוררים לראות בהחלטה המתירה את העברת כתובת המעצר כביטול במשתמע של תנאי הפיקוח. עוד טוענים העוררים כי בריחתו של אלכסנדר היא באשמת המשיבה, שלא דרשה תנאי פיקוח מחמירים, ובאשמת בית המשפט, שלא הורה על תנאים כאלו, ומשכך, אין זה ראוי שהם לבדם יישאו במחיר בריחתו של אלכסנדר. עוד טוענים העוררים כי לא היה מקום לחילוט גורף של הערבויות, וכי היה על בית המשפט לבחון באופן פרטני את עניינו של כל אחד מהערבים.

           במענה, טוענת המשיבה כי בהחלטות בית המשפט אשר הקלו את תנאי מעצר הבית לא היה כדי להקל בחובות המוטלות על המפקחים. לגישתה, משהורה בית המשפט בזמן מתן הכרעת הדין כי העציר ישהה במעצר בית מלא, התבטלה ההחלטה המאפשרת לו לצאת לעבודה ללא פיקוחם של אחד מהעוררים, והיה על העוררים לפקח עליו בכל עת. בהמשך לכך, לגישת המשיבה תכלית הערבות היא בשניים - קיום חובת הפיקוח, ויצירת מנגנון לחץ על הנאשם, שיובילו אותו להתייצב למשפט, מאחר שלא ירצה כי המדינה תפרע ממקורבים לו. במסגרת זו, לטענתה, לא עמדו העוררים בשני התנאים שנקבעו, ולפיכך, בדין חילט בית המשפט את כספי הערבות. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי יש בחילוט הערבות משום מסר מרתיע כלפי נאשמים המבקשים לנצל את האפשרות של מעצר בית כדי לחמוק מהדין. עוד טוענת המדינה כי במקרה הנוכחי מדובר בהפרה חמורה שפגעה פגיעה של ממש באינטרס הציבורי ומשכך, היה מקום לחילוט מלא של הערובות.

           דין הערר להידחות.

           תכלית מוסד הערבות הוא לאפשר מחד פגיעה מינימאלית ככל הניתן בחירותו של אדם טרם בירור אשמתו במשפט, ומאידך, להגן על האינטרס הציבורי במיצוי הדין עם נאשמים (ראו: בש"פ 3239/08 שוקרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.5.2008)). במסגרת זאת, הערבות כשמה כן היא - ערובה של צד ג' כי נאשם לא יפר את תנאי המעצר שלו, ובראשם, את חובתו להתייצב להליכים בעניינו (זהו אף נוסחו של כתב הערבות עצמו, ראו נספח ו' לתשובת המשיבה). תנאים נוספים הנקבעים במסגרת הסכם הערבות, כחובת פיקוח, הם כלים הנתונים לבית המשפט ולמדינה להבטיח שהערבים אכן ישמרו בפועל על התחייבותם. משכך, מעצם העובדה שאלכסנדר הפר את תנאי המעצר נובעת האפשרות לחלט את כספי הערבות. השאלה של מידת האחריות של המפקחים להפרה היא שאלה מסדר שני, ונוגעת לשיקול הדעת שעל בית המשפט להפעיל בבואו לבחון את הבקשה לחילוט עירבון. במסגרת זאת, למן הראוי לדחות את טענות העוררים כי לא היה ביכולתם לפקח על אלכסנדר וכי הם לא ידעו על כוונתו לברוח מהארץ. בחותמם על כתב הערבות, מקבלים על עצמם הערבים את האחריות להתייצבותו של הנאשם להליכים המשפטיים בעניינו. ברי, כי אם אדם המתבקש להיות ערב חש שאין הוא מסוגל לפקח על העציר, או שלא יהיה בערבות כדי למנוע מהעציר להפר את תנאי מעצרו, עליו להימנע מלחתום על כתב הערבות. דברים אלו נכונים אף באם חל שינוי נסיבות במהלך תקופת המעצר, בגינה חושב ערב שאינו יכול עוד לערוב להתנהגותו של העציר. במצב זה, על הערב לפנות לבית המשפט בבקשה לפטור אותו מהערבות (ראו סעיף 50 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)).

           משכך, נוכח העובדה שאי התייצבותו של אלכסנדר בבית המשפט היא הפרה חמורה של תנאי הערבות, לא נפל פסול בקביעה כי התקיימו התנאים לחילוט הערבות. יצוין בהקשר זה כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי אף לעניין אי מילוי חובת הפיקוח בפועל. במסגרת זאת, הפרשנות אותה מנסים העוררים להעניק להחלטת בית המשפט אודות השבתו של אלכסנדר למעצר בית מלא לאחר מתן הכרעת הדין אינה סבירה. ברי, כי אף אם בטרם מתן הכרעת הדין ניתנו הקלות שונות, בהן אפשרות יציאה לעבודה, מרגע שהקלות אלו בוטלו, ונקבע כי הערבויות והתנאים שנקבעו למעצר הבית יעמדו על כנם, היה על הערבים לקיים פיקוח אפקטיבי עליו. מדיניות משפטית, על פיה ניתן ללמוד מכללא או במשתמע על שינוי בתנאי המעצר, ללא כל החלטה מפורשת בנושא, אינה מדיניות רצויה, ואין לקבל את טענות העוררים כי למדו מ"רוח" החלטות בית המשפט על שינוי בתנאי המעצר. לו היה בליבם ספק באשר לחובותיהם כערבים וכמפקחים, היה עליהם לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה.

           על בסיס זה, בשלב השני, על בית המשפט להחליט, על פי שיקול דעתו, האם יש לחלט את הערבון, כולו או חלקו. במסגרת זו, בוחן בית המשפט את מהות האישומים כנגד הנאשם ואת חומרת ההפרה שבוצעה (ראו בש"פ 6978/09 מטודי נ' מדינת ישראל(טרם פורסם, 2.3.2010) וההפניות שם). במקרה הנוכחי, מדובר בהפרה החמורה ביותר האפשרית, שכן היא מעקרת את היכולת לממש את ההליך הפלילי. כמו כן, עסקינן בעבירות חמורות, ומשכך, הפגיעה באינטרס הציבורי בשל אי מיצוי ההליך היא פגיעה של ממש. יתר על כן, מדובר בשלב בהליך בו כבר הוכרע הדין, וחזקת החפות שעמדה לנאשם אינה עומדת עוד. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לחלט את הערבויות במלואן, והיא תיוותר על כנה.

בש"פ 7925/11

           במסגרת הליך זה, עוררת טל לוין נגד ההחלטה לתפוס את נכסיו של אלכסנדר מכוח סעיף 104 לחוק סדר הדין הפלילי.

           עמדת המשיבה בהליך זה היא שיש לדחותו על הסף מאחר שהוגש שלא כדין. זאת, שכן אין לעוררת זכות להגיש ערר על החלטה מכוח סעיף 104 לחוק סדר הדין הפלילי, בהליך לו היא אינה צד.

           השאלה האם היה על מזכירות בית המשפט לקבל את הערר לרישום מעוררת קושי משפטי. מדובר במצב נדיר, בו במסגרת ההליך הפלילי נקבעות קביעות עובדתיות מתחום המשפט האזרחי באשר לזכויות קנייניות וחוזיות של צד ג'. ברי, כי ניתן לחשוב על דרכים שונות לסווג את ההליך, דוגמת סיווגו כהליך אזרחי הנלווה להליך הפלילי (בדומה להליכים מכוח סעיף 81(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ולחלופין לראות בו כהחלטת ביניים בהליך הפלילי, ועל בסיס זה לפנות לבחינת השאלה האם יש זכות ערר על החלטה מסוג זה.